בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מנחם הכהן) בתמ"ש 3561/02 מיום 2.3.08.
כללי
1. המשיב הגיש תביעה כספית ולמתן חשבונות כנגד המבקש בנוגע לחלקו בירושה שהותיר קרוב משפחה משותף של הצדדים. התביעה התקבלה ובית משפט קמא חייב את המבקש לשלם למשיב את חלקו בירושה.
2. המבקש הגיש ביום 4.5.08 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, היא הבקשה שבפני. במקביל הוגשה הודעת הערעור.
טענות הצדדים
3. ב"כ המבקש טוען כי מיד עם קבלת פסק הדין לידיו, ביום 9.3.08, החל בניסיונות לאתר את המבקש המתגורר בארה"ב, נסיונות שהסתיימו בשלהי חודש מרץ 2008, עת אותר המבקש, ולפיכך, יש לקבוע כי פעל במהירות הראויה ולא השתהה לחינם בהגשת הבקשה. עוד נטען כי בין המבקש לבא כוחו התגלעו קשיים בתקשורת, עת שהה ב"כ המבקש בחו"ל, וכי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב. עוד נטען כי הבקשה דנן הוגשה באיחור מינימלי של כשבוע ימים שאין בו כדי לבסס אינטרס הסתמכות למשיב בדבר סופיות פסק הדין. לבסוף, נטען כי יש לאפשר למבקש להישמע בבית המשפט שלערעור, וכי טובים סיכויי הערעור להתקבל, שכן הערעור מופנה נגד קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא.
4. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף משום שהוגשה בלא תצהיר של המבקש לתמיכת הנטען בה, אלא תצהיר ב"כ של המבקש. לגופה של הבקשה טוען המבקש כי לא הובאו בה טעמים מיוחדים להארכת מועד הקבוע בחיקוק, ובכלל זה לא מדובר בטעות בתום לב בתקשורת בין המבקש לבא כוחו. עוד נטען כי אינטרס ההסתמכות של המשיב בדבר סופיות ההליך בענייננו יפגע פגיעה חמורה, באשר המבקש שילם לו את מלוא סכום פסק הדין, ולא הודיעו בדבר כוונתו להגיע ערעור בטרם הוגשה הודעת הערעור בצירוף הבקשה דנן. לבסוף טען המשיב כי סיכויי הערעור להתקבל הינם אפסיים, באשר המבקש הודה בחלקו של המשיב בירושה ופסק דינו של בית משפט קמא נשען על אדנים עובדתיים, בהם לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב.
דיון
3. מועד להגשתו של ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה על המבקש הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", זאת כאמור בהוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יודגש כי בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה (ר': זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 897). יתירה מזו, גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות "טעם מיוחד", כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (שם, ס' 682). טעמים מיוחדים, אף שאלה לא הוגדרו באופן שיטתי וכולל, ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן, כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז) לא פורסם).
בעיקרון, נטו בתי-המשפט להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין-המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר' ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה(2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו.
4. בעניינו, פסק הדין ניתן, כאמור, ביום 6.3.08. לפיכך, הבקשה דנן, שהוגשה ביום 4.5.08, הוגשה בחלוף התקופה הקצובה להגשת הערעור. זאת, גם אם תימנה התקופה מיום שהומצא פסק הדין לב"כ של המבקש, יום 9.3.08.
5. דינה של הבקשה להידחות. המבקש לא הצביע על קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת, ומנגד, נראה כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים וכי הפגיעה באינטרס המשיב לסופיות הדיון במקרה דנן, אם יוארך המועד כמבוקש - אינה מבוטלת, כפי שיבואר להלן.
6. טענת ב"כ המבקש לפיה לא עלה בידו לאתר את המבקש המתגורר בחו"ל הנה תמוהה, במיוחד באשר לא נטען כי מצב הדברים היה שונה בהליך בבית משפט קמא. יתרה מזו, שהייה בחו"ל של בעל דין הנה אירוע שבשליטת בעל הדין וקשורה בהתנהלותו או במחדלו להתנהל, ולפיכך זהו אירוע שניתן היה להיערך אליו מראש. כך גם לעניין נסיעת בא כוחו של המבקש לחו"ל, לגביה לא נטען שאירעה באופן בלתי צפוי מחוץ לשליטת עורך הדין או מחוץ לסדרי עבודתו התקינים והשגרתיים.
7. כמו כן, גם טענת המבקש בדבר טעות בתום לב בתקשורת בינו לבין בא כוחו דינה להידחות. טענה זו נטענה בעלמא ונותרה סתומה, באשר לא פורט מהי הטעות הנטענת ומה הקשר בינה לבין קשיי התקשורת הנטענים (סעיפים 26-29 לבקשה) ולא הובאה ראיה לביסוסה.
8. נוסף על כך, בנסיבות דנן הארכת המועד המבוקשת תגרום לפגיעה בלתי מבוטלת באינטרס ההסתמכות של המשיב וצפיותו לסופיות הדיון בעניינו: המבקש קיים את פסק דינו של בית משפט קמא, שילם למשיב את חלקו בירושה, ולא הודיעו כי בכוונתו לערער על קביעה זו. הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור הוכרה כ"טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" אצל הצד שכנגד מפני המשך ההליכים (ר': בש"א 5952/01 קטש נ' הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי, פורסם ב"נבו" (החלטה מיום 23.10.01); בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי, תק-על(1) 486; ע"א 3763/95 ד"ר פלורו נ' ננס, תק-על 95(2) 603; בש"א 6913/04 הירשפלד נ' עו"ד סודאי (החלטה מיום 30.8.04). במקרה דנן פיתח המשיב ציפייה לגיטימית לסיום ההליכים בין הצדדים, בסוברו כי המבקש משלים עם החלטת בית משפט קמא ואין בכוונתו לערער עליה, ומכל מקום האפשרות שיעשה כן חלפה זה מכבר.
9. לבסוף, לא שוכנעתי כי טובים סיכויי הערעור להתקבל. מעיון בפסק הדין עולה כי בצוואתה המנוחה לא נכלל נכס מקרקעין מסוג דירה ולא נקבע בה מפתח לחלוקת העזבון באופן כללי, אולם נכלל בה סעיף המבקש לכלול בצוואה את "כל רכושה" של המנוחה (סעיף 17 לפסק הדין - נספח א' לבקשה). לפתחו של בית משפט קמא עמדה להכרעה שאלה משפטית בדבר פרשנות כוונת המנוחה בניסוח צוואתה. אופן קביעת החלטתו בפסק הדין סוכמה במילים הבאות: "צוואתה של המנוחה אינה מעניקה כלי שבאמצעותו אפשר יהיה לחלק את הרכוש שאינו נזכר בה במפורש, ואף לא מאפשרת ללמוד על אומד דעתה של המנוחה לגבי המפתח על פיו רצתה לחלק את עזבונה. טענתי כי גם אם היה ניתן להתחקות אחר אומד דעתה של המנוחה אין בית המשפט נוהג לכתוב את צוואתו של הנפטר אם זו אינה מפורשת. על כן ובהתחשב בעובדה שלא ניתן ללמוד מצוואתה של המנוחה כי ביקשה להדיר את רבקה מירושתה, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את הדירה על פי הוראות חוק הירושה" (סעיף 28 לפסק הדין - נסח א' לבקשה).
טענת המבקש לפיה טעה בית משפט קמא בפרשנותו את צוואת המנוחה על פי הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 ולא באופן המקיים את רצונה של המצווה, שבחרה שלא לכלול בצוואתה את הדירה (סעיף 11 להודעת הערעור) - רעועה.
התוצאה